הבית בו התגוררו היה בן קומותיים. בקומה הראשונה נהגה לגור השכחה ואילו הזיכרון אהב את הקומה השנייה. אף שהיו זוג נשוי לכל דבר הייתה המחלוקת שורה תדיר במעונם. נהגו להתווכח כמעט על כל נושא אפשרי, אך במיוחד ניטשה המחלוקת על מידת חשיבותו ביקום של כל אחד מהם.
מרגע בואו של הזיכרון לעולם נחשב לתופעה מופלאה. טרם בואו היו הבריות נאלצות לתעד בקפידה את קורותיהן ולתת בהן סימנים. חרדה גדולה ליוותה את אורחם ורבעם של בני האדם, שמא ישתכח מהם פרט חיוני או אירוע חשוב, ויבואו בלבול ומבוכה במעשיהם. ביחסים שבין אדם לחברו נפלו מריבות לא מעטות בגין אי קיומן של הבטחות שניתנו או אי זכירת תאריכי ימי ההולדת.
לא אהבו את מעשי ידיה של השכחה, שהייתה משטה בהם ומטשטשת את עקבותיהן של חוויות העבר, מעמעמת את עוצמתן ולבסוף משכינה אותן במרתפים האפלים שלה.
לפיכך בירכו הכל על הופעתו של הזיכרון וראו בו גואל ומושיע. כל אימת שפגשו בו היה חיוך עולה על פניהם, כיוון שתמיד הפגיש אותם מחדש עם שמחות קטנות שחוו, עם מראות רחוקים שקלטו, ועם רגשות חמים שהצטננו.
הוא עצמו אהב מאד את תפקידו וראה בו מתנה נשגבה. שיער בלבו איזה עולם אפל וקודר עלול היקום להיות בלעדיו, וכמה ריגשה ונחת הוא מסב לאלה שהוא לש מחדש את זיכרונותיהם ומצרפם לכדי זיכרון אחד מלוטש ובהיר.
חיבתם של האנשים אליו העידה בעליל על חשיבותו בעיניהם ועל התפקיד הנכבד שהם מייעדים לו. לא פעם נקט מעשה קונדס ומעלה לפתע זיכרון ילדות נשכח או תעלול נעורים שובב, מתבונן בנזכר ורואה את החיוך העולה על פניו ומשווה להם לשניות אחדות את מראה נעוריו.
חיבה מיוחדת הייתה לו לנזקקים מאד לשירותיו. היו אלה תלמידים ששיננו את פרקם וחרדו מפני האפשרות שדווקא אשתו השכחה תקדים ותגיע אליהם. בצידם ניצבו המדענים, עם נוסחאותיהם המסובכות ועקרונות החשיבה המופשטים, שהשקיעו די עמל בלימוד תורתם ועתה היו נזקקים לו כדי לדלות את משנתם מהמאגרים שבראשיהם.
מדי פעם היה פוקד נאהב מר נפש שנאלץ להפליג למדינות הים ומעלה בו את דמותה ותמונתה של אהובת לבו. כאשר נטה לו חסד מיוחד נהג להוסיף למראה גם את תחושת מגע שפתיה על פיו של הנאהב ואת ניחוח ערב הקיץ של פגישתם הראשונה.
עת רבה בילה עם החיילים שהשאירו מאחוריהם בתים מודאגים ונערות דומעות. בלילות היה מתגנב למחנותיהם, פוסע על בהונותיו לבל יקיצם משנת העייפים הכבדה, פותח ביד קלה את מנעולי הזיכרונות שבראשיהם ומשחרר אותם לשעה כדי שישוטטו במרחבי תודעתם ויפיחו את חום הגעגועים ואת רמץ האהבות שבלבם.
פעם אחת אפילו נקלע לסערת חורף עזה שפקדה ספינת סוחר קטנה. הרוח העזה טרפה את נתיב ההפלגה ובלבלה את חוש הניווט של מלחיה. גלים אדירים שטפו את הסיפון וקירבו את הספינה אל סלעי השרטון המתקרבים. אף שהיה בדרכו לשליחות אחרת נכמרו רחמיו ובאין רואה נחת על הספינה ולפתע ידעו הכל את דרכם לנתיב המילוט, כאילו שכן בראשם כל הזמן.
לא אהב את זיכרונות הכאב והעצב, את זיכרונות הדמעה והיגון, אף שידע ששזורים הם בפרקי ימי האנוש בצד זיכרונות האור והצחוק.
את אלה המכאיבים העדיף להשאיר לאשתו השכחה, וקיווה שבמטלית הכבדה הנתונה בידיה תמחק אותם ותקהה את חודי פגיעתם.
היא עצמה לא הבינה מעולם את פשר להיטותו לעמוד על משמר זיכרונותיהם של בני האדם. מניסיונה ידעה היטב שישנם דברים לא מעטים שאנשים מעדיפים לשכוח, ומקדמים בברכה את בואה. לעיתים ערכה מעין ניסוי בעת שטפטפה מעט טיפות שכחה לזיכרונותיהם של בני האדם וראתה את ההקלה שפקדה אותם בעת שהשתחררו מזיכרונות מעיקים.
בעלה הזיכרון היה נחוש בדעתו שתפקידו חיוני בהרבה מזה שלה. תמיד היה נותן לה טעמים הרבה ודוגמאות לאין ספור מתוך ניסיונו העשיר. היא החזירה לו מידה כנגד מידה והביאה מטענים רבים של זיכרונות שטופלו באצבעותיה המשכיחות ולא נדרשו שוב לעולם על ידי אלה שמהם נטלה אותם.
הייתה מתקוממת נגד הטפות המוסר שלו שבהן ביקש ממנה להבחין בין זיכרונות 'טובים' וזיכרונות 'רעים'. לדעתה הייתה זו הבחנה מסוכנת, כיוון שרק בעל הזיכרון עצמו מסוגל לסווג את זיכרונותיו לקטגוריות אשר כאלה.
למדה את החיבה העזה שמגלות הבריות כלפי בעלה ואת הפחד הטמיר והלא מוסבר מפניה. ידעה שממילא עושות השנים את שלהן, ומרבית בני האדם יצעדו לאיטם מדרכי הזיכרון אל נתיבי השכחה, ותחת היותם אזרחים בארצו שלו יהפכו ברבות הימים להיות נתיניה.
פעם אחת אפילו תקפה אותו חזיתית בפרץ של קנאה וניסתה להשכיח ממנו את ייעודו. לאכזבתה לא עלה הדבר בידה, כיוון שבמתקפת נגד מתוכננת היטב הזכיר לה את מקומה בעולם ואת הציווי המחייב את היות דו קיום ביניהם.
יחסי אהבה שנאה אפיינו את חייהם. היא אהבה את מסירותו ונחרצותו ושנאה את יהירותו ובטחונו העצמי המופרז. הוא אהב את יכולתה להיטיב עם בני האדם ולשאת את מכאוביהם לתהום הנשייה ושנא את תאוות ההשתלטות שלה.
שניהם ידעו כי ידידם הזמן מעמיד במבחן את יעילותם. היה מוכיח להם כיצד הוא נוטל עמו את האנשים לכברת זמן ומה מעוללות שיניו החדות במחלקות הזיכרון והשכחה שבמוחם.
כל המתגוררים בקרבתם ידעו על המחלוקות השוררות ביניהם ושמעו את הויכוחים המרים שניהלו.
לילה אחד היו שכניהם עדים למחזה מוזר. אביב קסום עמד באוויר. האדמה הלחה הפיקה חום נעים וריח של פריחה נישא בחלל. ערפל דקיק נפרש על פני האופק וצבע את הלילה בקורי אשליה ותקווה.
מאי שם עלתה מנגינה רחוקה, מתוקה ומסעירת חושים.
באור הקלוש ומבעד לוילאות הפרושים ראו הכל את הזיכרון והשכחה רוקדים חבוקים, כמו היו לשעה חצאים של שלם אחד שלא ניתן להפרידם?
הסיפור הקצר לקוח כפרק מתוך ספרו החדש של אברהם אלון 'בנתיב הימים הנותרים' על מקומו של הגורל בעולמנו.
